אחת הסכנות בגיל השלישי היא שבר בצוואר הירך, העלול להיווצר בקרב האוכלוסייה הבוגרת גם מנפילה קלה יחסית. ברוב המקרים, שבר כזה נגרם עקב חבלה בעלת אנרגיה נמוכה, בדרך כלל נפילה מגובה עמידה. למעלה מ-6,000 מקרים של שבר בצוואר הירך מתרחשים מדי שנה בישראל, והמספר רק הולך וגדל לאור עליית תוחלת החיים. שברי צוואר ירך נובעים, רובם ככולם מאוסטיאופורוזיס. 90 אחוזים מהמטופלים הינם מעל גיל 50, כשהגיל הממוצע לשבר בצוואר הירך הוא 80 שנים. נמצא כי 15 אחוזים מאלה ששברו צד אחד, ישברו בהמשך גם את צוואר הירך ברגל השנייה. הסכנה אינה רק לאיכות החיים בגיל המבוגר, אלא לחיים עצמם: הסיכון למוות אחרי שבר צוואר הירך עומד על 10 אחוזים בחודש הראשון שלאחר השבר ועל 33 אחוזים בשנה הראשונה (זאת לעומת 10 אחוזים של מקרי מוות בשנה בקרב בני אותו גיל שלא עברו שבר מסוג זה).
בין השבר הראשון לבין השני- שברים מנבאים שברים:
שברים בצוואר הירך מהווים בעיה גלובאלית, שארגון הבריאות העולמי נותן עליה את הדעת. לאחרונה יצא הארגון במיזם חדש- למנוע את השבר הבא. ניתן לחשוב שאין טבעי מזה, הרי לאחר שאדם חווה שבר אוסטיאופורוטי ראשון, בוודאי שמערכת הבריאות נדרשת, צריכה ומחויבת לעשות כל שביכולתה על מנת למנוע את השבר השני. מדוע, אם כך, נדרש לשם כך פרויקט או מיזם מיוחד? מפתיע ככל שיהיה, מסתבר שרק חלק קטן מהמטופלים שחוו שבר אוסטיאופורוטי מטופלים כהלכה, באופן שהיה עשוי למנוע את השבר הבא. שכיחות השברים האוסטיאופורוטיים ברחבי העולם גדולה מאוד, ואף נמצאת במגמת עלייה. בשנת 2005, נמנו בארה"ב כ-2 מיליון שברים אוסטיאופורוטיים. מחקר אמריקני שפורסם בדק את מאפייני "שבר הירך השני". במחקר נמצא כי שבר צוואר ירך נוסף (שני) מופיע בכ-15 אחוזים מהמטופלים עם שבר ראשון, בממוצע ארבע שנים לאחר הופעת השבר הראשון. אם כך, השבר הראשון הוא מעין תמרור אזהרה. הוא מנבא תחלואה נוספת, ועלול לנבא גם תמותה. נתונים דומים נמצאו גם במחקרים אחרים שנערכו בארץ.
לא רק שבר צוואר ירך ראשון מעלה את הסיכון לשבר נוסף: כל שבר אוסטיאופורוטי מעלה את הסיכון לשברים נוספים באופן משמעותי. אולם, שבר צוואר ירך הוא, ללא ספק, השבר האוסטיאופורוטי החמור ביותר. הוא טומן בחובו תחלואה ותמותה משמעותיים ומזוהה באופן מובהק עם מחלת עצם מטבולית- האוסטיאופורוזיס. עם זאת, מחקר שבדק את שיעור הטיפול התרופתי בעקבות שבר צוואר ירך הראה כי רק 5 אחוזים מהגברים ו-27 אחוזים מהנשים מטופלים בטיפול תרופתי כלשהו לאחר אשפוז בגין שבר זה, לרבות סידן וויטמין D. גם לאחר מעקב ארוך יותר וחשיפה למטפלים מגוונים, כגון רופאי שיקום ומשפחה, האיתות שטומן בחובו השבר – דהיינו, הסיכון לשבר נוסף – אינו נקלט במערכת הרפואית, ובמרבית המקרים אינו מתורגם לטיפול נאות.
יעילות הטיפול התרופתי לאחר שבר אוסטיאופורוטי ברור אפוא, כי אוכלוסייה לאחר שבר כלשהו נמצאת בסיכון גבוה לשבר עתידי. למרבה המזל, מצויים בידינו הכלים להפחית סיכון זה בדמות סידן, ויטמין D, מגוון התרופות לטיפול באוסטיאופורוזיס ואמצעי שיקום. טיפול מתאים עשוי להפחית שברים אוסטיאופורוטיים בכלל, ושבר צוואר ירך בפרט, בשיעור של 40 עד 60 אחוזים!!!
הפער בין הרצוי לבין המצוי בטיפול במטופלים עם שבר אוסטיאופורוטי נבחן במספר אופנים. התחלת הטיפול הכוללני במחלקה האורתופדית מבטיחה, מחד גיסא, התאמת הטיפול למרב המטופלים, וייתכן שאף היצמדות טובה לטיפול, אך מאידך גיסא, מטבע הדברים, האשפוז במחלקה זו מתמקד בניתוח, בסיבוכיו ובשיקום שלאחריו. מאמר שפורסם לאחרונה התייחס לאשפוז באורתופדיה כאל "חלון הזדמנויות" להתחלת טיפול באוסטיאופורוזיס. אולם רק מעטים מאלה שאושפזו עם תיקון שבר צוואר ירך זכו לטיפול תרופתי באוסטיאופורוזיס. במקרה שבו הטיפול באוסטיאופורוזיס אינו ניתן באשפוז עצמו, ניתן, לכאורה, להשלים את החסר בשלב השיקום. בזמן השיקום, ההחלמה המיידית מהניתוח חלפה, וניתן להתרכז בטיפול הכוללני ובמניעה שניונית של שברים נוספים. לצורך טיפול מיטבי באוסטיאופורוזיס, נדרש שיתוף פעולה בין האורתופדים המנתחים לבין רופאים מתחום מטבוליזם העצם, או התמחות של האורתופדים עצמם בנושא הטיפול התרופתי לאוסטיאופורוזיס. תנאים אלה אינם מצויים כיום ברוב המחלקות האורתופדיות.
"חלון הזדמנויות" זה היווה את הבסיס לרעיון סביב המרפאה לשברי צוואר ירך בבית חולים מאיר, בניהולו של ד"ר איל יעקבי. החל משנת 2012, אז החלה המרפאה בפעילות, מבוצע מעקב אחר יעילות הטיפול המשולב. כיום לפי הנתונים שנאספו, ניתן כבר לראות מגמת שיפור משמעותית בירידה באחוז התמותה בשנה הראשונה, ההישנות של שבר נוסף ושיפור משמעותי במדדים התפקודיים של המטופלים. כל זאת בהשוואה לשנים קודמות.
Comments